הם משתפים את החברים שלהם בכול מה שקורה להם ואיתנו הם שותקים – בני הנוער מחזיקים בדעה שאנחנו לא יכולים להבין אותם. אשתף אתכם בדוגמא אישית שלי כדי לנסות להסביר את הסוגיה.
באחת השיחות שלי עם הבן שלי בנושא לימודים כשהיה בכיתה י"ב ניסיתי להבהיר לו כמה חשוב לעשות כמיטב יכולתנו כדי לא להרגיש אחר כך תחושת פספוס. לאחר הרצאה של עשר דקות הוא פנה אלי ואמר לי: " אמא, את בכלל לא מבינה אותי! יש לי כול כך הרבה נושאים לא פתורים כרגע בחיים, להשקיע עוד זמן בלימודים היא הבעיה הקטנה מכולן." נבעתתי לרגע, לקחתי את זה למקומות רחוקים ואפלים. כשהוא שיתף אותי נרגעתי מאוד, כנראה שבאמת לא הבנתי אותו!
הוא נתן לי רשימה ארוכה שכללה בין השאר חילוקי דעות עם החברה שלו, דאגה לגבי המועד הרחוק של הטסט שלו וחוסר היכולת לצאת לתחרויות באגרוף תאילנדי עקב בעיות נשימה באף שהפיתרון להן הוא ניתוח. הוא סיכם את הדברים באומרו :"ואת מדברת איתי על לימודים? אני לומד בסדר ואם אצטרך לשפר איזה מקצוע זה יעלה לי רק עוד זמן וכסף בעתיד, אבל כול הדברים האחרים, הם ממש מדירים שינה מעיניי, את יכולה להבין את זה בכלל?!"
ברור היה לי שאני לא מבינה אותו כפי שהוא היה רוצה שאבין. הדברים נראו לי פתירים ביותר. אך היה ברור לי עוד דבר אחד, התגובה שלי היא שתיקבע האם הבן שלי ישתף אותי בדאגות שלו גם בעתיד.
אספתי מקצת ממה שבני הנוער טוענים שאנחנו עושים כאשר הם בוחרים לשתף אותנו:
• אנחנו פותרים להם את הבעיות כבמטה קסם! וזה ממש מעצבן אותם. כאילו לכול בעיה יש איזה פיתרון ברור ופשוט שהם לא מספיק חכמים לראות ולהבין.
• אנחנו מסבירים להם למה הם טועים.
• אנחנו מבטלים את הלחץ שהם מרגישים כה חזק ומסבירים להם שהם אפילו לא יצאו לעולם האמיתי (מה תעשה כשתהיה לך משכנתא על הראש? )
• אנחנו לא נותנים כלל מקום לרגשות שלהם (לא מבינה למה אתה צריך לבכות/ לכעוס בגלל זה)
• אנחנו מבטלים לגמרי את הבעיה שלהם ( על מה אתה מדבר? אין לך בכלל בעיה של זיכרון, אני עדה שכאשר אתה רוצה אתה יודע לזכור יפה מאוד)
כול פיתרון שנבחר ברשימה זאת בהכרח מקטין אותם, אפילו מבטל אותם או את מה שהם מרגישים וכלל לא מכין אותם לעולם האמיתי.
הרבה פעמים הם פשוט רוצים שנגיד להם שאנחנו מבינים, אבל ממרומי גילנו, עם התובנות הרבות שקיבלנו בעיקר מניסיון חיינו באמת קשה לנו להבין אותם. הדברים שמעסיקים אותם רוב הזמן (פצעי בגרות, הקנטות, מה יגידו עליהם) נראים לנו פעמים רבות לא חשובים מספיק ואפילו פשוטים לפיתרון.
איפה הבעיה? אנחנו לא מסתכלים עליהם בגובה העיניים. אולי נכון יותר להסתכל עליהם כעל ילדים עם כלים מאוד מוגבלים (עדיין), אומנם עם גוף וקול של גדולים אך בעצם מאוד לא בשלים, אולי אז נוכל להבין אותם.
הרי כדי להבין אנשים אחרים אנחנו צריכים להיות אמפאתיים, לנסות להיכנס לנעליהם ולו לשנייה – האם אנו עושים זאת עם המתבגרים שלנו?
ואם אנחנו באמת לא מבינים אותם, מדוע אנחנו מבקשים מהם לסמוך עלינו ולספר לנו? מדוע אנו כה כועסים כאשר הם משתפים אחרים ולא אותנו?
כנראה שאין קיצורי דרך, הדרך הנכונה היא להבין אותם (ואין זה אומר בהכרח לקבל את הדברים), להיכנס לראש שלהם, להבין את הלחצים החברתיים שהם נתונים בהם, את הדימוי העצמי השברירי, את המעמדות ואת הפחד להידחות בכול רגע על ידי האחר. ולאחר שהבנו אותם, להוביל אותם למסע של שאלות מכוונות כדי לתת להם כלים, לתת להם להציע כמה פתרונות אפשריים מבלי לשפוט כול פיתרון שהם מעלים, מבלי לבקר אותם. והכי חשוב – להשאיר להם את היכולת להחליט על הפיתרון הנכון עבורם (גם אם אין הוא הפיתרון הנכון עבורנו) , לאחר שעזרנו להם לראות את התוצאה האפשרית של כול אחד מהפיתרונות הללו.
הרי לא נהייה שם כול החיים כדי לפתור להם את הבעיות שיתעוררו במהלך חייהם, אז מתי הם יתנסו לבד בכישלונות? ביכולת ליפול ולהתרומם? אנו צריכים להתמקד ביכולת לתת להם כלים ולזרוע בהם את האמונה שהם יכולים לסמוך על עצמם (גם אם לפעמים הם יטעו).
